<h1>ראבי"ה סימן תקמ"ז</h1>
<h2>דף ה:</h2>
אני אבי העזרי פרשתי מקצת מנהגים על סדר מסכת ראש השנה ברוך נותן ליעף כח. מצאתי בתשובת קדמונים שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שמן ואוכלין רביא וכרתי, ושאנו שוחטים תרנג[ו]לים בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרנים בבורא מאורי האש ומטילין מים על כוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. הנה זה הנחוש טוב הוא ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילין לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל לראש (לראש) ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני עם בשר ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן אומר בעזרא [נחמיה ח'] לכו אכלו משמנים וגו'. רביא דהוא פול המצרי אנו אוכלים, כדי שירבו נכסינו כרביא זו. וכרתי אנו אוכלין כדי שיכרתו שונאינו. שוחטין תרנגולים בערב יום הכיפורים, בכונה טובה אנו עושין. וכן מנהג כל חכמי הארץ ובעלי בתים לוקחין תרנג[ו]לים זכרים ונקבות ומחזירים אותם בחייהם על כל אחד ואחד ואומרין זה תחת פלוני וזה חלופו [של] פלוני זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה, ושוחטים ומחלקים בין עניים ויתומים ואלמנות, כדי שיהא כפרה על נפשותינו. ויש חכמים ובעלי בתים עושים גם בראש השנה כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אלים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים. ומה שאנו מסתכלים בצפורנים זה הדבר שנוי בתלמוד בבלי [ברכות נ"א ע"ב] ובירושלמי [שם פ"ט ה"ז] אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, ופי' עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה, ומאחר שכן שנינו אין זה כי אם ניחוש של מצוה. ומה שאנו מטילין מים בכוס של הבדלה ושותים ומה שנשתייר אנו רוחצין פנינו, כדי לחבב את המצות, ואמרו חכמים שיורי מצוה מעכבין את הפרענות. ומה שכתבו שאנו מחללים שבת וראש השנה שאנו מתענין בראש השנה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן. ואנו נוהגין להתענות קודם ראש השנה שבעה ימים ואפילו בשבת, שכבר אמרו חכמים [תנחומא אמור כ"ב] לפני ראש השנה התחילו גדולי הדור להתענות והקדוש ברוך הוא מכפר להם שליש מעונותיהם מראש השנה ועד יום הכיפורים התחילו היחידים להתענות והקדוש ברוך הוא מכפר להם שליש מעונותם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענים אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי שרת ועומדים יחפין כמתים והקדוש ברוך הוא מתמלא עליהם רחמים ומכפר על כל עונותיהם ומקבל תשובה כשנאמר [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. ואמרו חכמים [לעיל י"ח ע"א] מאי דכתיב [ישעיה נ"ה] דרשו ה' בהמצאו וגו' אימתי המצאו לישראל בעשרה ימים שבין [ראש השנה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכיפורים יכול בלא תשובה תלמוד לומר יעזוב רשע דרכו ואמרינן נמי יחיד אימת אמר רב נחמן בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים]. מכאן למדנו שצריכין כל ישראל להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים אלו עד שיתקרע עליהם גזר דין וירחמו עליהם מן השמים. ואני אב"י העזר"י מוסיף כדי לאמץ הניהוגים. גרסינן בפרק קמא דכריתות [ה' ע"ב] ובפרק בתרא דהוריות [י"ב ע"א] האי מאן דבעי למידע אי מפיק שתא אי לא לייתי בהלין עשרה יומין שבין ריש (ירחא) שתא ליומא דכיפורי שרגא וליתליה בביתא דלא נשיב זיקא אי משוך נהורא נידע דמסיק שתיה וכו' עד אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא אדם רגיל למיכיל בריש שתא קריא ורביא וכרתי [סילקא] ותמרי. והא דאמרינן לעיל מיניה ולאו מילתא הוא דילמא חלש דעתיה ומיתרע מזליה, לא קאי אלא אמאי דקאמר האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לאו וכו', משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, כגון בדרך, וגרסינן בירושלמי ברכות [פ"ד ה"ג] כל הדרכים בחזקת סכנה וכן כל החולים בחזקת סכנה, ובדבר קטן חלש דעתיה ומיתרע מזליה. ובזמן הזה נוהגין להדליק נר כל אחד ואחד ביום הכיפורים בבית הכנסת, שהוא יום גמר דין, וגם נקרא ראש השנה בעשור לחודש וגו' ואמרינן בפרק שני דערכין [י"ב ע"א] איזה שנה שראש השנה שלה בעשור הוי אומר זה יובל.
<h2>דף ו.</h2>
אני אבי העזרי פרשתי מקצת מנהגים על סדר מסכת ראש השנה ברוך נותן ליעף כח. מצאתי בתשובת קדמונים שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שמן ואוכלין רביא וכרתי, ושאנו שוחטים תרנג[ו]לים בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרנים בבורא מאורי האש ומטילין מים על כוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. הנה זה הנחוש טוב הוא ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילין לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל לראש (לראש) ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני עם בשר ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן אומר בעזרא [נחמיה ח'] לכו אכלו משמנים וגו'. רביא דהוא פול המצרי אנו אוכלים, כדי שירבו נכסינו כרביא זו. וכרתי אנו אוכלין כדי שיכרתו שונאינו. שוחטין תרנגולים בערב יום הכיפורים, בכונה טובה אנו עושין. וכן מנהג כל חכמי הארץ ובעלי בתים לוקחין תרנג[ו]לים זכרים ונקבות ומחזירים אותם בחייהם על כל אחד ואחד ואומרין זה תחת פלוני וזה חלופו [של] פלוני זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה, ושוחטים ומחלקים בין עניים ויתומים ואלמנות, כדי שיהא כפרה על נפשותינו. ויש חכמים ובעלי בתים עושים גם בראש השנה כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אלים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים. ומה שאנו מסתכלים בצפורנים זה הדבר שנוי בתלמוד בבלי [ברכות נ"א ע"ב] ובירושלמי [שם פ"ט ה"ז] אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, ופי' עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה, ומאחר שכן שנינו אין זה כי אם ניחוש של מצוה. ומה שאנו מטילין מים בכוס של הבדלה ושותים ומה שנשתייר אנו רוחצין פנינו, כדי לחבב את המצות, ואמרו חכמים שיורי מצוה מעכבין את הפרענות. ומה שכתבו שאנו מחללים שבת וראש השנה שאנו מתענין בראש השנה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן. ואנו נוהגין להתענות קודם ראש השנה שבעה ימים ואפילו בשבת, שכבר אמרו חכמים [תנחומא אמור כ"ב] לפני ראש השנה התחילו גדולי הדור להתענות והקדוש ברוך הוא מכפר להם שליש מעונותיהם מראש השנה ועד יום הכיפורים התחילו היחידים להתענות והקדוש ברוך הוא מכפר להם שליש מעונותם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענים אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי שרת ועומדים יחפין כמתים והקדוש ברוך הוא מתמלא עליהם רחמים ומכפר על כל עונותיהם ומקבל תשובה כשנאמר [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. ואמרו חכמים [לעיל י"ח ע"א] מאי דכתיב [ישעיה נ"ה] דרשו ה' בהמצאו וגו' אימתי המצאו לישראל בעשרה ימים שבין [ראש השנה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכיפורים יכול בלא תשובה תלמוד לומר יעזוב רשע דרכו ואמרינן נמי יחיד אימת אמר רב נחמן בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים]. מכאן למדנו שצריכין כל ישראל להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים אלו עד שיתקרע עליהם גזר דין וירחמו עליהם מן השמים. ואני אב"י העזר"י מוסיף כדי לאמץ הניהוגים. גרסינן בפרק קמא דכריתות [ה' ע"ב] ובפרק בתרא דהוריות [י"ב ע"א] האי מאן דבעי למידע אי מפיק שתא אי לא לייתי בהלין עשרה יומין שבין ריש (ירחא) שתא ליומא דכיפורי שרגא וליתליה בביתא דלא נשיב זיקא אי משוך נהורא נידע דמסיק שתיה וכו' עד אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא אדם רגיל למיכיל בריש שתא קריא ורביא וכרתי [סילקא] ותמרי. והא דאמרינן לעיל מיניה ולאו מילתא הוא דילמא חלש דעתיה ומיתרע מזליה, לא קאי אלא אמאי דקאמר האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לאו וכו', משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, כגון בדרך, וגרסינן בירושלמי ברכות [פ"ד ה"ג] כל הדרכים בחזקת סכנה וכן כל החולים בחזקת סכנה, ובדבר קטן חלש דעתיה ומיתרע מזליה. ובזמן הזה נוהגין להדליק נר כל אחד ואחד ביום הכיפורים בבית הכנסת, שהוא יום גמר דין, וגם נקרא ראש השנה בעשור לחודש וגו' ואמרינן בפרק שני דערכין [י"ב ע"א] איזה שנה שראש השנה שלה בעשור הוי אומר זה יובל.
